top of page

   

 

מתוך הפרק: 'תלמידים ותלמידות יקרים', עמוד 55

משחקי הכדורגל בשכונה מגלים הכל על אופיו האמיתי של האחד, לכשיגדל. מגרש הכדורגל כמשל למגרש החיים, 

והכדור, הכדור הוא גורלך. אם אתה בלם מרכזי, חשוב לך לראות את התמונה הרחבה, ולדעת מראש כיצד אתה מתחיל את מהלכיך הבאים. חסר למי שאיבד כדור וגרם לגול, טרם הוצאת את תוכניתך אל הפועל. אתה אדם החייב לשלוט במתרחש. אם אתה חלוץ המכדרר את עצמך לדעת פעם אחר פעם,

אל תתפלא אם תמצא את עצמך נכנס בקיר בכל מיני סימטאות החיים, ולא לומד לקח.

אם אתה מתנהל בכבדות עם הכדור, עומד עם הגב ליריב, ומתעקש שהדבר הכי חשוב לך כרגע בעולם לא לתת ליריבך לגעת בכדור, אזי אין לך מושג מה אתה עושה בחיים פרט להרוויח זמן. אם אתה מגן שלא נותן לחלוץ לעקוף אותך, גם אם תצטרך להשכיבו על הרחבה; אתה לא פראייר של אף אחד גם אם תצטרך, ביודעין, לשלם מחיר כבד כמו הרחקה זמנית ממגרש ששמו החיים. אם אתה מגן שמאפשר לחלוץ להמשיך, אחרי שעקף אותך, אתה אדם מפרגן, אך עתידך לוט בערפל. אם אתה שוער מהולל, אתה מסוגל בהבזק לקרוא מהלכים כמה צעדים קדימה, אך לעולם לא תבין למה זה לא עוזר לך להתקדם בחיים. אם אתה מקבל כדור, ומיד מתפטר ממנו במסירה למגן המרכזי, אתה חסר עמוד שדרה, וצריך להתפלל יום יום, שאין מישהו אחר במקום עבודתך, שיחליף אותך.

אם אתה מוסר לחברך כדור, שבמאה אחוז יחטף על ידי היריב, אזי אתה חרא של בנאדם. אם אתה מתחיל מהלך משערך ועד שער היריב, כל הדרך לבד, אזי גם אתה חרא של בנאדם. אם אתה לא מפסיק לתת לנו הוראות משחק אבל שוגה בביצוע אותן ההוראות, אזי אתה המיץ של החרא.

אם אתה מגן העולה למתפרצות באופן תכוף, אתה אחד הלוקח סיכונים לא מחושבים, ו...שישרף כל העולם.

אם אתה מגן שלעולם לא מצטרף להתקפה, אתה אדם יותר מידי מחושב, ו...שישרף כל העולם.

    קורא\ת יקר\ה, בראשותך, לא אגלה כיצד אני התנהלתי עם הכדור.  

מִשְׂחַק חַיַּי

מאת: שמואל יעקבי

 

הִבְטַחְתִּי לְהִתְנַהֵג, לֹא אֶשָּׁבֵר

הִנֵּה, דִּמְעָה נִסְתֶּרֶת לֹא יוֹתֵר

לֹא אֶגְנֹב אֶת הַהַצָּגָה

לֹא בִּמְכֻוָּן אֶמְעַד מִמַּדְרֵגָה

אֲנִי סְטָטִיסְט מְמֻשְׁמָע בַּמַּחֲזֶה

אֵין שַׂחְקָן טוֹב מִמֶּנִּי בְּלהִתְחַזֶּה

כֹּה טוֹב עַד כְּדֵי תְּהִיָּה

אֵיךְ יָכוֹל לִהְיוֹת שֶׁאֵין לוֹ בְּעָיָה?

 

אַךְ בְּלֵיל הֻלַּדְתִּי הָעֶשְׂרִים

לְבַד אֲשׁוֹטֵט בֵּין קְבָרִים

בַּזְּמַן שֶׁאֲנָשִׁים לֹא מְעִיזִים

בַּמָּקוֹם שֶׁהַכְּלָבִים הוֹזִים

אָז אַרְעִיד סִפֵּי עוֹלָם

אֲרוֹמֵם הֲרֵי גּוֹלָן

אֶסּוֹב הַיַּרְדֵּן לְאָחוֹר

וְאֶשָּׂא עַל כַּפָּי אֶת הַר חַצוֹר

אֶצְעַק מָה? מָה? מָה?

וְהַהֵד יֵרָאֶה אַךְ לֹא יִשָּׁמַע

 

אוֹ אָז מַלְאָכֵי הַחֶמְלָה יוֹדוּ בַּתִּמָּהוֹן

בִּכְלָל לֹא לָקַחְנוּ אוֹתוֹ בַּחֶשְׁבּוֹן

 

 מתוך הפרק: 'תלמידים ותלמידות יקרים', עמוד 53

  

    וכמובן, ממרח שוקולד השחר.

    הו, הו, שוקולד השחר ל-מ-ר-י-ח-ה.

    בקיץ, בחורף, בסתיו ובאביב.

    תמיד היה לנו במחסן הבית ארגז מלא בקופסאות הממרח הזול.

    לבית הספר ולאחריו תמיד היא שם, קופסת ממרח השוקולד השקופה והמופלאה, ולצידה הלחם האחיד.

    לבית הספר היה השוקולד מרוח דק דק בין שתי פרוסות לחם למנוע גלישתו, והכתמת החולצה ותיק בית הספר.

    סנדוויץ' מעציב, כי פשטותו עוררה קריאות לעג נישנות מחברים מאוד מסויימים לכיתה.

    אולם, לאחר הלימודים זה אני האחראי על מריחתו, וכמותו על פרוסת הלחם חרגה ממושג המריחה, ודמתה יותר ליציקת בטון סמיכה המסרבת להישטח. לילד המתרוצץ בגינה וסביבתה היה העונג להנות מכל נגיסה ללא הרגשת אשמה אחת אפילו.

    בחורף הכנו טוסט על גריל תנור הנפט הקטן. נתתי לטוסט להישרף מעט יותר מהרגיל, אחזתי בקצה הקשה של הלחם הלוהט בזהירות רבה, לא לשרוף את אצבעותיי.

    אפשרתי לטוסט להתקרר קמעה, אך עדיין להותירו חם.

    או אז מיהרתי ומרחתי על הלחם האדמדם שכבה דקה של ממרח השחר, הנמס מהחום, וממחשבותיי.

    התענגתי על ריחו של הטוסט האקסלוסיבי יותר מטעמו.

    בחופשת חג הפסח, מרחתי את ממרח השוקולד בין ארבע שכבות של חצאי מצה. סנדוויץ' המצה דמה לעוגה במראהו, אך לא בטעמו היבש עד מחנק.

    מנהג לנו הכורדים להרטיב מצות עם מעט מים ומלח, ולכסותן במפית בד. המצות הרטובות הפכו סמרטוטיות, והקלו על הכנת סנדוויץ' דמויי לאפה. שדרוג מפתיע, והנאה צרופה, מובטחת לאוכל מצה רטובה עם ממרח שוקולד השחר וכוס תה.

    בשבתות הקיץ, התעוררנו הקטנים מוקדם, והאצנו באמא להכין לנו סנדוויצ'ים של חלה עם ממרח שוקולד השחר, לקחת עימנו אל הבריכה העירונית, בה שהינו מתשע בבוקר ועד כמעט ארבע אחר הצהריים. בבוקר, הנחתי את השקית צמוד לגדר המקיפה את משטח הבטון של הבריכה. אחר הצהריים, גווע מרעב רצתי חזרה אל השקית, מקפץ בליצניות לכיוונה, מחמת רצפת הבטון הרותחת. התיישבתי על הדשא העוקצני, והחלתי להכין עצמי לקראת החוויה המפוקפקת.

    החלה היתה חמה עד יבשה לגמרי, והשוקולד רובו נעלם מבין פרוסותיה. לעסתי לאיטי את החלה אשר נדבקה לחיכי, וסירבה להיבלע.

    כל ביס התבייש מהביס הקודם, האט את העלמותו והאריך את סבלי.

    תנועות פי דמו לפרה לועסת, עת מבטי האומלל מצא נחמה במתרחצי הבריכה האנרגטיים והקולניים.

    שיא השיאים היה כאשר התאפשר לנו לעתים לא קרובות להנות מממרח השוקולד הלבן. לעניות דעתי, טעמו פחות טוב מזה של השחור, אך נדירותו בתקופה ההיא, ומראהו הלבנבן על פרוסת הלחם, העניק למוצר המאכל מראה אצילי, שלא בצדק.

    ממרח שוקולד השחר.

    הו, הו, שוקולד השחר למריחה.

    בקיץ, בחורף, בסתיו ובאביב.

    עזר לי להבין הכי טוב את משמעות המושג הֶקשֵׁר.

    מוצר כל כך פשוט זה הפך אותי לאדם הנהנה מהדברים הכי פשוטים בחיי היום-יום ולהרתע מפאר.     

 מתוך הפרק: 'השמיים: רקע וקרקע', עמוד 25  

דקה לפני נקודת הזמן בה השמש נעלמת בבת אחת מאחורי ההר, וצל כבד נופל, מקבל המוח אותות אזהרה אוטומטיים לחזור הביתה מיד. חבריי ואני חותכים את השדה בריצה חזרה לעיירה, מתחרים אחד בשני באופן בלתי רישמי מי יגיע ראשון.

    הנשימות קצרות, הראש מסוחרר מחוסר חמצן זמני, ותבערת אש משתקפת מעיניים פעורות. המבט נחוש ומושר אל האופק בלי להניד עפעף.

    הרגליים מרחפות אל על כאיילה שלוחה, ולשניות בודדות, הראש המסוחרר רואה צבע כחלחל עמוק מכל עבר.

     וברגע נדיר נדמה שהשמיים הם גם הרקע וגם הקרקע.

אֲנִי וֶאֱלֹהִים: חַם קַר 

מאת: שמואל יעקבי

 

רַק תֵּן סִימָן שֶׁאַתָּה לְיַד

אַל תַּחֲזִיק לִי אֶת הַיָּד

אַל תָּאִיר אֶת צְעָדַי

אַל תִּתְעָרֵב לִי בְּחַיַּי

 

אַךְ כְּשֶׁאֲנִי מִתְקָרֵב

אֱמֹר: "חַם חַם חַם"

וּכְשֶׁאֲנִי מִתְרַחֵק

אֱמֹר: "קַר קַר קַר"

אָז אֶמְצָא אֶת דַּרְכִּי

אָז אֵדַע אַתָּה עִמָּדִי

 

לֹא אֶגַּע שֶׁתַּגִּיד: ״אֵשׁ״

אֶסְתַּפֵּק בְּמַה שֶׁיֵּשׁ

לֹא אֶקְפָא אִם: ״קָפוּא״

בַּלָּאט אָשׁוּב אֶל הַסִּימָן הַהוּא

 

אִם אֶתְקָרֵב

וְלֹא אֶשְׁמַע: ״חַם״

וְאִם אֶתְרַחֵק

וְלֹא אֶשְׁמַע: ״קַר״

אֵדַע כִּי אֵינְךָ לְיָדִי

נוֹתַרְתִּי לְשַׂחֵק לְבַדִּי

 מתוך הפרק: 'המורה תחיה', עמוד 76

    אמא נהגה לספר כיצד הרימו אבן אחר אבן לנקות את שטח האדמה: "כל כך הרבה אבנים וסלעים היינו צריכים להרים עם הידיים, עד שראינו אדמה."

    עיניה תמיד דלקו, כשסיפרה איך מצאו את אבני הריחיים בגינה המסולעת עת הכינו את הבית למגורים. מספרים, שמשפחתינו שייכת ליהודים אותנטיים, שהגיעו לאיזור בבל בתקופת הבית הראשון.

אם נכון הדבר וגם אם אגדה, האבנים בגינה המתינו בסבלנות לבעליהן לפחות 2500 שנים, ותחתן המתינה גם אדמה, אשר שם בגולה חלמו שתהיה גן של שושנים.

 69 מתוך הפרק: 'אלברט איינשטיין מאוהב ', עמוד 

 

    ,מנהג מוזר היה לי לרצות את הילדה הכי יפה בסביבה הקרובה, גם אם ידעתי שאין לי סיכוי קטן שבקטנים לזכות בה. חוכמולוגיה אינה תמיד מצרך מבוקש אצל ילדות אלה, ולי יש את זה בשפע 

.אך כמו דיביל, ממשיך בשלי, ורק מחמיר את מצבי, כך פעם אחר פעם.

    לא  לומד לקח, אבל נשאר אופטימי תמידי

    צודק אלברט אינשטיין באומרו: "טיפשות היא לחזור על אותה הפעולה, וכל פעם לצפות

?לתוצאה אחרת." היתכן כי הגיע להבנה זו לאחר חיזור כושל

    אך במקרה שלי זו לא סתם טיפשות; אתה גם מצפה שוב ושוב לקבל

את ההכרה: "מה אתה טיפש ! ? " מילדה יפה ולא מאיזה פרופסור

 89 מתוך הפרק: 'סבתא כַּפָּרָה, סבא פְסָארָה ', עמוד 

 

סבתא אסתר לא דברה עברית. היא, סבא אליהו ודודיי נהגו לבקרינו בשבת אחר הצהריים. הם ישבו ישיבה מזרחית על רצפת המרפסת במעגל, מידי פעם דיברו כורדית ביניהם, אך בעיקר שתקו, או יותר נכון  'דיברו' ביניהם ללא מילים, או בתנועות ראש עדינות ומבויישות......... סבתא דברה אלי ישירות דרך עיניה בלבד, ואני עניתי לה בעיניי. גלי אור מעיניה חדרו למוחי דרך עיניי הצמאות לקולטן, שם תורגמו למילים עבריות, כדי שאבין, ואוכל לשלוח לעברה תשובה בדמויי גלי אור, שיתורגמו לכורדית במוחה. אהבה סודית בגלים

  

 

מתוך הפרק: 'גינת עדן', עמוד 27

 

 אחד המשחקים שאהבנו לשחק במרפסת היה כדורגל עם אשכולית.

עץ האשכוליות היה צמוד למרפסת ועליו פירות צהובים במשך כל ימות השנה.

    פירותיו כל כך מרים, שאף אחד לא טרח לקוטפם.

    כה מרים פירותיו שאף השוחרת הידועה ביותר בשכונה של  ׳דיאטת האשכוליות׳ הסודית והמהפכנית, העדיפה לסגת ממלחמתה במשקל, ולשוב אל מיצי הפירות המתוקים, כפיצוי נאות לחווית הפרי המר עד דמעות.

אַל תִּגְרֹם שֶׁנִּשְׂנָא

מאת: שמואל יעקבי

 

לֹא חַיָּב שֶׁנֹּאהַב

בֹּא רַק לֹא נִשְׂנָא

בֹּא לֹא נִפֹּל יַחְדָּו

בִּגְלַל טִינָה

עָבַרְנוּ אֶת הַגְּבוּל

לַכִּמְעַט בִּלְתִּי הָפִיךְ

מִי יִמְנַע אֶת הַמַּבּוּל

מִי יוֹרֶה כֵּיצַד נַמְשִׁיךְ

הַסֶּרֶט ׳חַיֵּינוּ מָחָר׳

שׂוּחַק כְּבָר בְּעָבָר

הַתַּסְרִיט הֲממֻּחְזָר

שׁוּב לֹא חַיָּב סוֹף מַר

הַמָּקוֹר, הַשָּׂפָה

הֵם  הַדֶּבֶק לַמָּקוֹם

יֵשׁ קַו עַל הַמַּפָּה

וְיֵשׁ גַּם קַו אָדֹם

בֹּא נַחֲזֹר הַבַּיְתָה

אֶל הָאָלֶף בֵּית

הָאַהֲבָה לֹא מֵתָה

מְחַכָּה הִיא לְבֹא עֵת

עוֹד יֵשׁ קֶרֶן אוֹר

לְהָכִיל אֶת הַשֵּׁנִי

לֹא נִתֵּן לְזָר לַחֲתֹר

בֵּינְךָ וּבֵינִי

הַמְּשֻׁתָּף עוֹד רַב

עוֹד רַב הֶחָזוֹן

בּוֹ נִלָּחֵם יַחְדָּו

עַל צֶדֶק וְשִׁוְיוֹן

הָאַהֲבָה כָּבְתָה

אַךְ לֹא מֵעַצְמָהּ

הֲכִי אָחִי אַתָּה

אַל תִּגְרֹם שֶׁנִּשְׂנָא

מתוך הפרק: 'השמים: רקע וקרקע', עמוד 24

   העיירה כוסתה בלובן דק, ואיש לא הסתובב בחוץ. הרי החרמון וצפת, וכל רכסי רמת הגולן היו מכוסים בשלג הבוהק. חצור נכבשה עבורי על-ידי אלטילריה מסיבית של שלג.

    כמה נקייה כעת היא העיירה, עת שכבת השלג מכסה את ליכלוך בני האדם הגלוי לכל עין, ללא אכפתיות, ואת שכבת העשבים השוטים, המשתלטים בטבעיות על השטחים המתים בין חצרות הבתים.

    למרות הרכילות המרושעת לגביה, לעתים רחוקות מגייסת העיירה שלי את עוצמות הטבע, כדי שכולנו נווכח כמה מיוחדת היא בבסיסה, כמה יפה היא באמת, ואת היופי הזה האדם לא יקח ממנה.

    למתבונן מהצד, העיירה הפכה בן לילה לגלויה מכפר אירופאי מושלג, ואני אך נמלה המשוטטת לאיטה על פני הגלויה במתלה חנות צילום, כשהכל עבורה גדול, מופלא ואמיתי.

    פתאום, מיקומה היחודי בשיפולי ההר העצים את יופייה הפנימי, אל מול הנוף ההררי סביב, ככלה בלבן המהלכת קסם על מתבונניה, אך מחר תשוב למראה השיגרתי.

מתוך הפרק: 'מולטיטסקינג ואמא', עמוד 192

 

  "במטבח הכורדי כל סיר והתבשיל שלו. את הַבָּנִים בישלו על אש קטנה, לא מלח לא פלפל, ולא נתנו להם להישרף, שבסוף יצאו רכים. את הַבָּנוֹת תיבלו היטב, ובישלו על אש גדולה, שתיראנה מבעבעות, וכשיוגשו לעולם, תהיינה אז בשלות וחריפות אש.

 

    בכלל, הנערות הכורדיות מתוקות כתאנה עסיסית, ועדינות כמו מרק שורבה כורדי, המסווים בחינניות את אופיין האמיתי עת תהפוכנה לנשים. אלה נשים כורדיות דעתניות, משופעות חוכמת חיים, נשכניות ועוקצות, מימים ימימה, בדיוק כמו ארבע אמהותינו הקדמוניות, המתודלקות מהרוח המספוטמית, להבעיר את ערמומיותן מול גברים מזדנבים."

מִמְּרוֹמֵי הַמִּגְדָּל

מאת: שמואל יעקבי

 

מִמְּרוֹמֵי הַמִּגְדָּל

לֹא רוֹאִים אַף דַּל

רַק מִגְדַּל וְעוֹד מִגְדַּל

וּבֵינֵיהֶם חָלָל

מִמְּרוֹמֵי הַמִּגְדָּל

מַשְׁלִיכִים עוֹד בְּדַל

פֵּרוּרָיו שְׁקוּפִים כְּעַם

הוֹשֶׁט יָד וְלֹא תִּגַּע בָּם

פִּזְמוֹן:

בִּמְרוֹמֵי הַמִּגְדָּל שׁוּב אוֹמְרִים ׳פָּשׁוּט נִקַּח׳

בִּמְרוֹמֵי הַמִּגְדָּל לֹא אוֹמְרִים 'לְכָל זֶה שַׁיָּךְ '

בִּמְרוֹמֵי הַמִּגְדָּל שׁוּב סוֹפְרִים אֶת הֲשָׁלַל

בִּמְרוֹמֵי הַמִּגְדָּל לֹא סוֹפְרִים אוֹתְךָ בִּכְלַל

בִּמְרוֹמֵי הַמִּגְדָּל

זוֹלֵל הַכְּרִישוֹן דָּג קַל

הַכָּרִישׁ אֶת הַכְּרִישוֹן

וְהַטיְיקוּן אֶת הַטיְיקוּנוֹן

בִּמְרוֹמֵי הַמִּגְדָּל

חוֹגְגִים עַל עוּגַת הַכְּלָל

לְמִי לְמִי הַדֻּבְדְּבָן?

לְמִי הַקֶּצֶף הַלָּבָן?

             

פִּזְמוֹן...

בִּמְרוֹמֵי הַמִּגְדָּל

אַתָּה לֹא בַּמַּעְגָּל

בּוֹ האלפִּיוֹן והמאִיוֹן

דָּנִים עַל צֶדֶק וְשִׁוְיוֹן

לִמְרוֹמֵי הַמִּגְדָּל

זֻמַּן בְּכִיר הֲמַאֲהַל

וְכָל אֲשֶׁר הוֹצִיא הַנַּ"ל

שִׁוְיוֹן בַּחֲלֻקַּת הַבְּדָל

 

 פִּזְמוֹן...

bottom of page