מתוך הפרק: 'תלמידים ותלמידות יקרים', עמוד 53

​

    וכמובן, ממרח שוקולד השחר.

    הו, הו, שוקולד השחר ל-מ-ר-י-ח-ה.

    בקיץ, בחורף, בסתיו ובאביב.

    תמיד היה לנו במחסן הבית ארגז מלא בקופסאות הממרח הזול.

    לבית הספר ולאחריו תמיד היא שם, קופסת ממרח השוקולד השקופה והמופלאה, ולצידה הלחם האחיד.

    לבית הספר היה השוקולד מרוח דק דק בין שתי פרוסות לחם למנוע גלישתו, והכתמת החולצה ותיק בית הספר.

    סנדוויץ' מעציב, כי פשטותו עוררה קריאות לעג נישנות מחברים מאוד מסויימים לכיתה.

    אולם, לאחר הלימודים זה אני האחראי על מריחתו, וכמותו על פרוסת הלחם חרגה ממושג המריחה, ודמתה יותר ליציקת בטון סמיכה המסרבת להישטח. לילד המתרוצץ בגינה וסביבתה היה העונג להנות מכל נגיסה ללא הרגשת אשמה אחת אפילו.

    בחורף הכנו טוסט על גריל תנור הנפט הקטן. נתתי לטוסט להישרף מעט יותר מהרגיל, אחזתי בקצה הקשה של הלחם הלוהט בזהירות רבה, לא לשרוף את אצבעותיי.

    אפשרתי לטוסט להתקרר קמעה, אך עדיין להותירו חם.

    או אז מיהרתי ומרחתי על הלחם האדמדם שכבה דקה של ממרח השחר, הנמס מהחום, וממחשבותיי.

    התענגתי על ריחו של הטוסט האקסלוסיבי יותר מטעמו.

    בחופשת חג הפסח, מרחתי את ממרח השוקולד בין ארבע שכבות של חצאי מצה. סנדוויץ' המצה דמה לעוגה במראהו, אך לא בטעמו היבש עד מחנק.

    מנהג לנו הכורדים להרטיב מצות עם מעט מים ומלח, ולכסותן במפית בד. המצות הרטובות הפכו סמרטוטיות, והקלו על הכנת סנדוויץ' דמויי לאפה. שדרוג מפתיע, והנאה צרופה, מובטחת לאוכל מצה רטובה עם ממרח שוקולד השחר וכוס תה.

    בשבתות הקיץ, התעוררנו הקטנים מוקדם, והאצנו באמא להכין לנו סנדוויצ'ים של חלה עם ממרח שוקולד השחר, לקחת עימנו אל הבריכה העירונית, בה שהינו מתשע בבוקר ועד כמעט ארבע אחר הצהריים. בבוקר, הנחתי את השקית צמוד לגדר המקיפה את משטח הבטון של הבריכה. אחר הצהריים, גווע מרעב רצתי חזרה אל השקית, מקפץ בליצניות לכיוונה, מחמת רצפת הבטון הרותחת. התיישבתי על הדשא העוקצני, והחלתי להכין עצמי לקראת החוויה המפוקפקת.

    החלה היתה חמה עד יבשה לגמרי, והשוקולד רובו נעלם מבין פרוסותיה. לעסתי לאיטי את החלה אשר נדבקה לחיכי, וסירבה להיבלע.

    כל ביס התבייש מהביס הקודם, האט את העלמותו והאריך את סבלי.

    תנועות פי דמו לפרה לועסת, עת מבטי האומלל מצא נחמה במתרחצי הבריכה האנרגטיים והקולניים.

    שיא השיאים היה כאשר התאפשר לנו לעתים לא קרובות להנות מממרח השוקולד הלבן. לעניות דעתי, טעמו פחות טוב מזה של השחור, אך נדירותו בתקופה ההיא, ומראהו הלבנבן על פרוסת הלחם, העניק למוצר המאכל מראה אצילי, שלא בצדק.

    ממרח שוקולד השחר.

    הו, הו, שוקולד השחר למריחה.

    בקיץ, בחורף, בסתיו ובאביב.

    עזר לי להבין הכי טוב את משמעות המושג הֶקשֵׁר.

    מוצר כל כך פשוט זה הפך אותי לאדם הנהנה מהדברים הכי פשוטים בחיי היום-יום ולהרתע מפאר.